"רדופה": מופע הביזאר של גארלנד

טלוויזיה
אלכס גארלנד אמנם לא עובד הרבה זמן בהוליווד, בתור במאי, אבל בהחלט מטביע את חותמו. גם אם זה בכפייה ולא מעט הערצה עצמית, מדובר בסרט אשר יקשה עליכם לשכוח את מה שראיתם בו.

"רדופה": מופע הביזאר של גארלנד
"רדופה": מופע הביזאר של גארלנד

כנראה ששום דבר לא היה יכול להכין את הצופים למסע המוזר, הקריפי, הדידקטי, האומנותי והטעון בסימבוליזם, שארגן עבורם מר אלכס גרלנד. תוכלו למצוא את עצמכם מחלקים את הסרט לשני חלקים. האקספוזיציה, המהולה בקו העלילה הראשי נמשכת לה כמעט שעה ועד לשלב ההוא, במסגרתו עוברת השעה הראשונה של הסרט, אתם תוכלו למצוא את עצמכם מהופנטים וממוסמרים למסך, די בדומה לסרטו האחרון של ארי אסטר - "מידסומר", שעם לא מעט רגעים מהסרט הנוכחי, תוכלו להזדהות ולהקביל לסרטו המטלטל של אסטר.

את מה שאתם עומדים לראות בשלושים וחמש הדקות, אשר נותרו, אי אפשר להגדיר באופן אשר משתמע לשני פנים. מדובר בהפיכת הסרט, מכזה בעל קווים עלילתיים של סרט אימה בנאלי, שלא מתאמץ יותר מדי לצאת מהמסגרות שלו למופע אימים ופלצות, אשר דווקא מזכיר לצופים למה הם אוהב כל כך קולנוע, בעוד מצד שני, מדוע קולנוע יכול וחייב להיות כל כך מורכב, כמו יצירה ספרותית, שלא תמיד מבינים בקריאה ראשונה, שנייה או שלישית. בסוף צריך את התקציר והפרשנות של המקצוענים ברמה הגבוהה ביותר ואפשר גם ראיון עם הסופר, אם אתם עדיין מתלבטים בנוגע למה שראיתם כעת.


הרמז הראשון שלכם, בחסות אדם וחוה | באדיבות סרטי יונייטד קינג

אלכס גארלנד הוא במאי מיוחד, אשר אוהב לביים יצירות יוצאות דופן, שאחד האלמנטים הבולטים בסרטיו הוא הצורך של הבמאי לערב את הצופים בכל הנוגע ללקיחת החופש במתן פרשנות, כאשר הוא מעניק להם שביל וכיוון ומשם נותן להם לנסות ולהבין מה נסגר עם הדמויות והעלילה שלו. גם בסרט הנוכחי נפגוש בדמות המרכזית - אישה בשם הארפר, שהיא בעצם אישה רדופה על ידי עברה ומעונה על ידי מה שגרם לה בעלה לחוות ובתחילת הסרט גם נרמז ומתגלה עוד קצת בהמשך לצופים, שמדובר באישה הבורחת מגורלה וכזו אשר מוצאת את עצמה נמלטת לחופש כפוי, שכל תכליתו ומטרתו היא לספוג קצת טבע, שקט, רוגע וניתוק זמני מכל מה שמסמל עבורה את שגרת העינוי והכאב, אותו היא נושאת במעמקיה.


כמו בכל סרט אימה טוב, ההימלטות לאיזור כפרי שקט ורגוע היא הבסיס היסודי להפוך לפלטפורמת זוועה מוצלחת, בכל הנוגע לאנכרוניסטיות שלו בסיפור. ואכן, לאחר שהיא מקבלת את המפתח ומתחילה להסתובב לה לבד ביער, כי זה מה שעושים שרוצים להירגע באיזור לא מוכר לנופש האקראי, היא מגלה שיש לה עוקב ולא בדרך החמודה באחת מהרשתות החברתיות. היא מנסה להסיר את העוקב הטורדני ומגלה, לאט ובזהירות, שהיא נמצאת בעיירה עמוסת גברים בעלי חזות טורדנית למדי ובעלי דעה שיפוטית, חדה ומיידית על מצבה, בתור אישה יחידה ובודדה במערכה.


לא מרגישה שיש על מה להתוודות היום | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הבמאי ישתמש בפלאשבקים תכופים, במהלך הסרט וזאת על מנת להחזיר את הגיבורה שלו לעברה ולהסביר לצופים, על רגל אחת, את מהותו ותמציתו של הסרט. העלילה והמסר ברורים למדי, כלומר.....העלילה ברורה כשמש עד לשליש האחרון שלה ומשם לוקח לו גארלנד את החופש היצירתי על מנת ליצור טרלול מוחלט, בכל הנוגע לאיך הוא יוצר סימבוליזם מורכב, על גבי רעיון פשוט למדי והוא......גברים (זה גם שם הסרט, בגדול, עד שפושעי התרגומים המקומיים הפכו אותו ל"רדופה" הזול והגנרי כל כך) מול נשים או נכון יותר, בסרט הנוכחי, מול אישה.


הבימוי של גארלנד נושק לשלמות, אבל בכל הנוגע לתסריט; יש לא מעט בעיות, כאשר המרכזית שבהן היא האופן שבו החלק האחרון מונחת על הצופים, באופן כמעט נדחף ואגרסיבי, כאשר בלא מעט רגעים ישנה תחושה כי התסריטאי (שהוא גם הבמאי) מאוד מלא בעצמו וביכולות שלו לנפק יצירה מורכבת, עמוקה ובעלת אלמנטים אניגמטיים, שיוציאו את הצופים למסע אינטרנטי ואינטרקטיבי בעקבות גילוי ופירוש הסצנות החותמות של הסרט. בגדול זה איש מענה אישה, באופן נפשי ואז נותן לה להתבשל במיצים של עצמה, באיזור שבו הגברים מהסביבה ייתנו לה את תחושה הזו לבד, אבל גארלנד גם מוצא את הדרך לענות, באופן כמעט זהה, את הצופים שלו, בכל הנוגע להיבטים והפרשנות שלהם את העלילה כולה ואת המסרים שהוא הודף לכיוונם של הצופים בסרט.


מישהו יכול להשקות את העלה שלי? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הגברים של הסרט הם הנפסדים הגדולים שלו, בכל הנוגע למאבקם אל מול אישה אחת. היא הקורבן, אבל היא לא מתנהגת כמו אחת, אשר מוכנה ומסכימה להתקרבן, על אף כל מה שהיא עוברת, בגדול וגם בקטן, מול כל גבר או דמות של גבר בסרט. אין מילים בשביל לתאר את היצירתיות שמעניק במאי ותסריטאי הסרט ליצירתו, אל מול המחסור במילים (רבות, יש לציין), אשר נועדו לנסות להסביר ולפרש בדיוק את מהותו של הסרט או נכון יותר, את מהות הגועל הכללי, שגרלנד מוציא אותנו איתו, בסוף הסרט ומבלי לייצר הצדקה גדולה מדי, מעבר לכך שהוא פשוט רוצה להראות שהוא יכול.

גארלנד מלהטט עם כל העיסוק בגברים אל מול האישה וכיצד היא מושא ההתעללות של כל דמויות הצד בסרט. השם שלה, לפני הכל, הוא שם גברי למדי - הארפר. כל גבר שהיא פוגשת מבטל אותה בדרכו שלו: המארח רוצה להיות האביר על הסוס הלבן ולשאת עבורה את המזוודות, להזמין אותה למשקה ולהציל אותה, כאשר המצב מתחרבן, גם על חשבון עצמו (המודחק למדי, כפי שנראה עוד בהמשך). הכומר מדחיק אפילו יותר ורוצה במחילתה או אפילו מאשים אותה, בדרך די ישירה בכל מה שעברה. הילד הקטן והמעוות, במשהו שה-CGI ברא, בלי להתחשב בכך שנצטרך לצפות בזה אחר כך, דורש שתשחק איתו, נעלב, מוחה ומתריס באופן אלים וגם השוטר לא תופס אותה בתור קורבן שזקוק לעזרה ומבטל אותה לחלוטין. כל הגברים בסרט הם שברירי דמות מורכבת, שיצרה מהארפר את מה שהיא מגיעה לברוח ממנו.


עדיף תשאיר את המסכה על הפרצוף | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הבמאי אף משתמש בצבעים, באופן נפלא, בכל רגע נתון בסרט. הוא גם משחק במסרים וברגשות הצופים דרך לוקיישנים וכמובן דרך קומפוזיציה מורכבת למדי. הוא חותך, עורך ומייצר סצנות מופלאות ועמוסות במסרים וסבטקסטים כאילו מתוחכמים, אבל בסופו של דבר המסר נותר ישיר ופשוט להבנה. הניסיונות המתחכמים לייצר אותו, שולחים את הצופה הממוצע לגירוד ארוך בפדחת וכמובן לרתיעה גדולה מחלק מהסצנות הגראפיות מאוד שיש לסרט הזה להציע. אותן סצנות, שלא בצדק, הן אלו שתזכרו ברגע שתסיימו איתו ולא דווקא את הרגעים היותר טובים ומרשימים שיש לסרט לומר, כמעט ללא צורך במניפולציות אגרסיביות ובהמתיות.

סרטו של גארלנד התחיל והמשיך ממש נפלא, אבל השליש האחרון שלו הוא הפך להיות יותר מדי מוזר, כפוי ומגעיל לשם ההגעלה, בשביל להיזכר באופן משמעותי וכזה שידברו עליו עוד הרבה אחרי שהאור באולם הקולנוע נדלק. המשחק של הבמאי במוחו של הצופה בעיקר מוכיח שהפוזה קיימת, אבל גם מוכיח כי היוצר עדיין צריך כיוונונים נוספים, על מנת לבצע את הקפיצה המיוחלת לליגה של הגדולים באמת. שני שליש של סרט אימה, שבאמת חודר, די נהרסים ויורדים באופן זול יחסית למטה, בגלל שיגעון ופרץ יצירתיות ביזארי מאוד של במאי, שמשום מה מעדיף שתלכו עם תחושת קבס הביתה ותנסו לשכוח מהר ממה שראיתם זה עתה.


אמרתי לך שאני שונא את הוילון האדמדם הזה! | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
ככל הנראה מרביתכם תשתייכו למחנה הנגד, כי חיפשתם סרט אימה שירגש אתכם ואולי יגעיל קצת, גם אם לא ברמה הזו. אבל...תאהבו או תשנאו אותו, אין ספק שלא תוכלו להישאר אדישים או חסרי דעה כלפיו ובכך השיג גארלנד את מבוקשו, בוודאות.


משפט על הבמאי:
אלכס גרלנד ("אקס מאכינה", "העולם שאחרי: הכחדה") הוא במאי שלא צריך להכביר במילים, על מנת להעביר את המסר שלו. הוא מעדיף להכביר בדרכים אומנותיות וניתן לראות את טביעת האצבע שלו בכל אחד מהסרטים, אותם הוא מביים ולהם הוא כותב את התסריט. זה עוד אחד עם תעודת הזהות של הבמאי המסקרן הזה - לטוב ולרע.


משפט על השחקנים:
ג'סי באקלי נפלאה בסרט והיא מציגה לראווה ז'אנר נוסף, עליו היא חולשת גם כן, כחלק מעשרות הסרטים, בהם היא מפציעה; חדשות לבקרים, לאחרונה, באופן כללי. רורי קיניר פשוט יוצא מן הכלל וזה שהתגלה מחדש ובאופן מרשים ביותר ב"פני דרדפול" המנוחה, בביצוע שומט לסתות ומרשים, בכל דקת מסך שיש לו בסרט.


משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושים חמש דקות. מינון נכון עבור סרט, שמשתנה בשליש האחרון שלו באופן קיצוני וגם מבחינת התחושה של הזמן, שעובר לאט ובייסורים בשליש האחרון שלו.

סיכום המבקר
10/
6.0
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "רדופה": מופע הביזאר של גארלנד
סרטים בקולנוע