| | 
שם המשפחה שלהם הוא ברכה וקללה בו זמנית. השיפוטיות שיש על סרטים של שון פן תהיה בכמה רמות מעל סתם סרט של במאי ושחקן פחות מוכרים וכן, יש לא מעט רגעים שהסרט הזה מתקשה להמריא ולא מתרומם יותר מעל הממוצע, אבל יש בו לא מעט יופי. סיפור אמיתי על מערכת יחסים מורכבת, אשר עיצבה את אישיותה של עיתונאית אמריקאית חוקרת וסרט עם פסקול מיוחד, מבית היוצר של אדי ודר וזה, בפני עצמו, שיתוף פעולה אשר מצדיק את הצפייה בסרט.
פן וסולן 'פרל ג'אם' משתפים פעולה פעם נוספת לאחר שפן ביים את "עד קצה העולם", אשר כלל את פס הקול האלמותי מאת ודר ואת אחד הסרטים הנוגעים והמרגשים שראיתי בשני העשורים הקודמים. הרבה בזכות פס הקול ועבודת הבימוי של פן, שלא לקח חלק בסרט, בתור שחקן, אבל כבר אז המשיך את יכולות הבימוי הפנטסטיות שלו, לאחר שזכה בפרס האוסקר על "מיסטיק ריבר" בתור שחקן, שביים את עצמו.
הסיפור הפעם כולל אב אוהב, חם ונוכל ערמומי, שלא מסוגל להפסיק לשקר לכל הסביבה שלו ואת בתו, שלא מצליחה להיגמל מהקרבה אליו, על אף שכל הסימנים הנורמטיביים מוכיחים כי כדאי לה להפסיק. מערכת היחסים הזו היא הבסיס של הסרט ונדמה כי בלא מעט פעמים שוכח פן כי הוא צריך לפנות קצת זמן במה למערכות יחסים אחרות ולשאר כוכבי הסרט והדמויות שבו, על מנת להוסיף עוד עומק ורבדים נוספים, במה שהופך להיות סיפור עדין ולעיתים קצת מעייף, אבל כזה שקשה להתעלם ממנו.
הוא עשה את הריצה שלו בפסטיבל קאן, אבל לא הצליח להותיר חותם ונדמה כי פן הבמאי חוזר לעלות על הסוס, בד בבד לפן השחקן, שנותן הופעה נהדרת ומשאיר את מרכז הבמה לבתו - דילן, שבגיל שלושים ניכר כי היא סוף סוף מוצאת את עצמה, לאחר קריירת דוגמנות ענפה וקריירת משחק בינונית ומטה.
באופן טבעי, הכימיה בין האב לבת חוצה את כל הגבולות ושניהם מספקים הופעות נפלאות, עדינות ונוגעות ביחד עם הסרט עצמו, שמספק נראטיב אישי מאוד, מצד כוכבת הסרט וכותבת הסיפור עצמו - ג'ניפר ווגל, שעל בסיס סיפורה בעצם נוצר הסרט הזה.
הוא לא תמיד כובש, לא תמיד בשיא ויש לו יותר מדי קלוז אפים מתישים, אבל מדובר בסרט נוגה, מהורהר ובעל איכויות קולנועיות ומוזיקליות נפלאות, שבהחלט שווה את הזמן של הצופים.
יש בו לא מעט שחקנים יוצאים מן הכלל, שלא מקבלים מספיק זמן מסך ומתבזבזים לחלוטין, בתפקידים אותם יכלו לגלם סתם שחקנים מן המניין: ג'וש ברולין ורג'ינה קינג נפלאים בדקות המועטות שהם מקבלים ואדי מרסן מתקשה להותיר חותם בתפקיד שכמעט לא חוצה את הרף של הדקה.
אם אתם מחבבים את העבודה של פן בתור במאי ושחקן, כדאי שתשקיעו שעה וארבעים ושלוש דקות בשביל לראות את האחרון שלו, לשכוח ממנו לחלוטין אחרי כמה ימים ואז להמתין שוב לשני הסרטים הבאים שהוא יביים ולשלושת הבאים, במסגרתם הוא ישחק ולא...אין בינם הצלבה. |  4 Tage vor  0 Menschen mag |
|
| 1986 עלילה די עמוסה ומציפה אבל יש גם צד סוחף למרות שזה די חובבני אפשר להעביר כמעט שעתיים של דרמה מסקרנת בנוף יפה, הקיטש והמלודרמה בעיניי מוגזמים מאוד אבל אי אפשר לומר שהסרט לא נוגע או נטול אפקט ובכל זאת עדיין לא ברמה מיוחדת בסוגתו.
כדרמה משפחתית, סרט חביב.
ציון שלי: 4.5 מתוך 10. |  6 Tage vor 0 Menschen mag |
|
|
הסרט הזה מבוסס על ספר שכתב סופר ובלוגר שוודי, על אדם ממורמר וזקן, שכל פלוץ שעובר ברחוב שלו מפריע לו לחיות. אני לגמרי יכול להזדהות. אבל הסרט הזה, מעבר למרמור וכל מה שסביבו, הוא כל כך הרבה יותר מזה, הוא אופטימי בצורה שאי אפשר לתאר והוא, על אף הקיטש וכמה שהוא צפוי, מצליח לגעת. בשתי הגרסאות ובשתי השפות ובעזרת שני השחקנים הראשיים וכמובן הצוות שמסביב.
לאחר שהתאלמן מאשתו ואיבד את עבודתו, אובה נותר עם ערימות של מרמור, שהוא לא יכול להכיל ומעבר לכך, הגעגוע לאשתו והרצון להתאחד איתה ולהיפטר מעולם של אידיוטים, עושים את שלהם והוא רוצה לעבור לעולם המתים. בניסיון הראשון שלו הוא נחשף למשפחה מעורבת, אשר עוברת לבית מולו - האישה היא איראנית במקור ובעלה...אידיוט. החברות בינה לבין אובה, מפתיעה ככל שתהיה (והיא לא), הולכת ונרקמת במהרה והיא מוצאת את עצמה הופכת לחלק משמעותי בחייו ואילו הוא, הוא מוצא סיבות להמשיך ולהישאר בעולם החיים, בינתיים.
סרט רגיש, מצחיק, דרמטי ועצוב, שמדבר לא רק על אופטימיות, סיבות לחיות וכמובן על אנשים שלא יודעים לחנות כמו שצריך, הוא גם מדבר, בלא מעט רגעים ממנו, על האויב של האופטימיות והרצון לחיות בשקט - הוא מדבר על "אנשי החליפות הלבנות", כפי שאובה קורא להם - אופורטוניסטים ציניים, שניזונים מצרות של אנשים אחרים ומתעלים אותן לרווחיות שלהם.
אתם יכולים לקרוא את הביקורת המורחבת שלי, לסרט "איש ושמו אוטו" האמריקאי ושם הענקתי פירוט על הסרט ועל הניואנסים שלו. הסרט הנוכחי מעט מעט שונה, בחלק מהקווים הכלליים שלו, אל מול זה שהעתיק את עצמו ממנו. דווקא הסרט הנוכחי, שהוא קצר יותר, הולך לפלאשבקים קצת יותר ומפרט הרבה יותר רגעים שלא היו קיימים בגרסה האמריקאית, אבל אין הדבר גורע מאומה מההנאה מאף אחד מהם.
האמריקאי הוא כמעט שעתוק מוחלט של זה ולמרות שבדרך כלל הדבר גורר לא מעט ביקורות, אי אפשר לומר שאחד מהם טוב משמעותית מהשני ופשוט זו הזדמנות נפלאה לראות ולהנות משני סרטים דומים, פשוט בשפות שונות. אם סבסטיאן לליו עשה לעצמו את "גלוריה" ואת "גלוריה בל" מספר שנים לאחר מכן, גם למארק פורסטר מותר לעשות את זה לאנדראס הולם, על פי הספר של פרדריק בקמן.
הסרט הזה, על פי אותו הספר, זכה להצלחה מטורפת בשוודיה ונחשב עד היום, כמעט שמונה שנים לאחר שיצא, לאחד משלושת הסרטים הנצפים והגדולים ביותר שיצאו מהארץ הקפואה הזו.
משחק נפלא, עלילה מהפנטת, עצוב ומרגש לפרקים וכמובן גם מצחיק במינונים הנכונים ובהקצבות המדויקות, בדיוק כשצריך. אל תפספסו, לפחות את אחת הגרסאות (אם קשה לכם לסחוב סרט שלם בשוודית, בדיוק בשביל זה הוא תורגם לאמריקאית מדוברת). |  3 Wochen vor 0 Menschen mag |
|
|
היה לנו את Knives Out, החוויה ביוון עם הבצל מזכוכית. היה לנו את "משולש העצבות" והיו בטח עוד כמה שאני לא זוכר בזה הרגע ואין לי כוח לחפור ולחקור ויש את זה. והסרט הזה הוא בבחינת רעיון מקורי ונהדר, כיוון שמעבר לרעיון הכללי, אותו אפשר לשלב עם עוד אלפי סרטים אחרים, כאן מדובר, באופן ספציפי, על שף ומסעדה באי נפרד, לשם מגיעים עשירים בלבד או פלצנים בלבד או שילוב בין השניים או ניתוק שלם, לחלוטין, בין השניים.
אוסף אקלקטי (מת על המילה הזו) של טיפוסים, אשר חלקם מבקרי מזון, חלקם מעריצי מזון וחלקם סתם עשירים, אשר רוצים להיחשב בתור מובילי דעה במזון ומוצאים את עצמם בתור מזון. כולם הבינו מה קורה מהטריילר וכמובן מהתקציר, אבל הביצוע הוא זה שמנצח. הארס הביקורתי מגיע מטעמו של מארק מיילורד - זה שביים לפני עשרים שנים את הסרט "עלי ג'י" של סאשה ברון כהן ואפשר לומר, במידה מסוימת, שהצית את התופעה הקולנועית, שהיא ברון כהן.
מיילורד גם אחראי על ערימת פרקים בסדרות מדהימות כמו: "יורשים", "הפמליה", "חסרי בושה", "משחקי הכס", "הרומן" ועוד ועוד וכאן הוא מגיע ומתפוצץ בבום ענק עם בימוי נפלא, שמרגיש נקי, מתי שצריך ומטונף, מתי שצריך שוב, בדיוק כמו חלק מהמנות המתפלצנות של השף.
אם לא הבנתם מה הולך בעלילה, בגדול...אי נפרד, בו חיים, בהרמוניה מושלמת, השף וצוותו. מסעדת הות'ורן המפורסמת, בהנהגתו של שף סלואיק (שהוא רייף פיינס) מארחת את האוסף המוחצן והמוקצן של עשירים סתם, מבקרי מזון, מעריצי מזון ועוד איזה כמה כאלו ששפר עליהם כספם ומזלם להתארח אצל האיש.
כל הגינונים של "מטבחי הגיהנום" ועוד, ימצאו כאן בסרט. השף מוחא כפיו, המטבח עובר לדום וכך גם הסועדים. הכל עד ש... אתם יודעים שהכל יתהפך על הסועדים, אבל הדקויות בתסריט ובבימוי הן אלו שעושות את הסרט לכל כך מהנה, במיוחד בשביל הדיוטות כמוני, שמתקשים להבין למה מה שיורד בגרון והופך בסוף למעדן לאסלה, הוא מושא להערצה וחומר לכל כך הרבה תוכניות מגוונות. אני קצת מבין את ההערכה בהכנת אוכל טוב, אבל מסעדות שמגישות מיניאטורות ומוכרות למרבה במחיר וגורמות לכמעט אורגזמה וורבאלית בגלל דקויות של משהו שנוגסים בו - לא מבין ולא אבין לעולם ותודה למיילורד שחידד לי את הביקורת האישית על העולם הזה וכמובן גם על עוד כל מיני סוגי אנשים, שמוצבים במסעדה כמו ניצבים חיים, נושמים ומושאים ללעג וביקורת.
רוב תודות. סרט קצבי, מותח במידת מה, עשוי היטב ובעיקר יורה חיצים מורעלים למי שצריך לקבל אותם בלשון. נפלא ושווה כל רגע. | 3 Wochen vor 0 Menschen mag |
|
|
העובדות הללו לא משנות, אבל מה שמשנה הוא שיש כאן סרט של במאי שדווקא הערכתי את שיתופי הפעולה הקודמים בינו לבין בייל ("אחים בדם" ו"אויבים" - שני סרטים שלא זכו לאהבה או הערכה, אבל אצלי ההופעות של בייל מקפיצות ציונים - זה כיבוש!), שאר חובבי הקולנוע ובעיקר המבקרים, קצת פחות העריכו, אבל שום דבר לא משנה את העובדה שסקוט קופר, קרי הבמאי, מצליח לגייס לסרטיו, כמעט באופן קבוע, כוכבי על מטורפים, שלא תמיד מצליחים להשיג את התוצאה (רק אחד עשה זאת - ג'ף ברידג'ס עם "לב לא שפוי", שהביא לו אוסקר).
יכול להיות שהייתי אוהב את הסרט הזה יותר אם הוא היה מתרחש איזה שני עשורים אחורה ובתקופה שהוא היה חלק מגל של סרטי חקירה מקאברית, דוגמת "סליפי הולו", שהצטיין בזמנו מאוד וגם סימן את שירת הברבור של טים ברטון. כאן לא כל כך ברור או מובן מה הסיפור של קופר עם אדגר אלן פו. האם הוא רוצה לתת ביוגרפיה מקדימה לסופר המפורסם על דעת עצמו ובהתבססו על עובדות קלושות? למה השם של פו בכלל נמצא כאן? אין לו שום משמעות. הוא היה יכול להיות גם סתם שם אקראי ועדיין התוצאה הייתה זהה. אין שום בשר מאחורי העובדה שקופר החליט שאדגר אלן פו יהיה גיבור המשנה וזה תעלול זול, בעיניי לפחות, בכל הנוגע לשיווק הסרט שלו.
כריסטיאן בייל בהופעה מאוד באטמנית שלו, כזו שהוא לא יזכור הלאה ולצערו הרב אין לסרט את ההילה של נולאן, אשר אפפה את אחד התפקידים הבנאליים ביותר בקריירה שלו. הוא היה באטמן נהדר, כמעט עמוק ופגיע, אבל לצערו הרב תמיד היה נבל שהתעלה עליו ושם אותו בצללים. גם במקרה הנוכחי ישנה דמות, לאו דווקא של נבל, אותה מגלם הארי מלינג (דאדלי של סרטי הארי פוטר), שמתפוצץ כאן עם יופי של הופעה, שכולנו ידענו שהוא יכול לספק ובהחלט זו עשויה להיות אבן דרך משמעותית ומכריעה לקריירה המרשימה וההולכת ומתהווה של השחקן הבריטי הנהדר הזה. לצערו הרב, בייל חוסה בצלליו של מלינג, שבאמת משתלט על מרבית החלקות הטובות בסרט, בכל הנוגע למשחק.
תוכלו למצוא כאן גם שמות ענק כמו טימות'י ספול, רוברט דובאל (שקשה לזהות, למרות שהוא מבצבץ לו מתוך הזקן ואפשר לנחש), טובי ג'ונס, ג'יליאן אנדרסון בתפקיד סופר אקסצנטרי ושרלוט גינסבורג בתפקיד כל כך לא מנוצל ומיותר כמעט, בטח ביחס למה שהיא יכולה לתת.
תוכלו גם למצוא עלילה משמימה למדי, שעד שמתרחש משהו, בא לכם לעקור לעצמכם את הלב. תוכלו למצוא סרט שנעשה כמעט כמו מתוך גחמה של הבמאי שלו ואין בו יותר מדי טעם וריח. עשוי יפה, מדויק בכל הנוגע ללבוש, התפאורה וכל המסביב, מצולם טוב, עם שחקנים נפלאים, אבל באמת משעמם, ברמה שגם כאשר חילקתי אותו לשלושה או ארבעה חלקי צפייה, צנחתי בכל פעם מחדש והתקשיתי כמעט לסיים אותו. יש בו המון טוב, אבל לא ברור למה הוא נעשה? למה השתמשו בשם של פו ומי צריך קאסט כזה נרחב, כאשר השימוש בו אינו כל כך נרחב?
אני שמח שראיתי את בייל על המסך הקטן ואמתין לצפות בו שוב על זה הגדול. בינתיים ניפרד כידידים ונצפה לקצת יותר מאחד מהגדולים בדורו... |  4 Wochen vor 0 Menschen mag |
|
| anipo מרשים ועוצמתי. ארוך ומתנהל באיטיות לעיתים אך איכותי כמו קפה שמכינים על אש קטנה. ארבעה סיפורים אחד אחרי השני, שלא קשורים אך בעלי מכנה משותף. כתב אישום חריף כנגד השילטון הרודני והאכזר באירן. כל הגיבורים הם אנשים נורמטיביים שנאלצים בשלב כזה או אחר להוציא אנשים להורג. בין אם מבצעים או לא, יש לכך מחירים יקרים. פן נוסף שבא לידי ביטוי כאן, זו התרבות הפרסית שמשתקפת תוך כדי.את השאלה המעניינת איך סרט כזה צולם באירן ומה התייחסות השילטונות ליוצריו, נשאיר בצד.
האומץ הזה, מבטא את כמיהת בני האדם לחופש ואת המחירים שהם מוכנים לשלם עבורו. רלוונטי מתמיד על רקע מחאות החיג'אב באירן. לסיכום: מרתק.
| Monat vor 0 Menschen mag |
|
| | anipo לעשות לימונדה מלימון. קונספט נחמד של לקחת נושא שיכול להיות מלנכולי ולהפוך אותו על פניו, חוץ טיפה מהסוף.שלושה גברים צעירים בעלי נכויות שמטופלים באותו מוסד, מחליטים לשבור את השיגרה ולממש את גבריותם. ביוזמת אחד מהם, הם בורחים מהוריהם ונוסעים לאורך אלפי קילומטרים לבית בושת במונטריאול שמציע שירותי מין לבעלי מוגבלויות. למרבה ההפתעה, הנהגת שלהם היא אישה שחורה גדולת ממדים וקשוחה מבחוץ אך רכה מבפנים. לאורך המסע הארוך, הדינמיקה בין ארבעה אנשים אנדרדוגיים יוצרת מצבים מצחיקים. בזמן הזה ההורים המודאגים יוצאים לחפש אותם. הדבר היפה הוא שלכל אחד מהם יש חלומות. דברים קטנים שיגרמו לאושר גדול.החלק האחרון נושא אופי שונה וקצת עצוב אבל נותן השראה. הצופה מרגיש שיש כאן משהו שונה ומיוחד. ציון 7.5. | Monat vor 0 Menschen mag |
|
| | anipo סיפור טוב ומעניין שמונגש בצורה נכונה ולא צריך הרבה יותר מזה. ייתכן שיש פה קצת קיטש אבל בסך הכל הסרט נוגע ואי אפשר להישאר אדיש אליו. יש כאן שני נושאים עיקריים: הראשון הוא כמובן נושא הגזענות ומדיניות הגירוש של אזרחים שאומצו בארה"ב. השני, קשור לאופן בו גדלנו, צלקות ושדים שמופיעים בשלבים הראשונים של חיינו וכיצד הם משפיעים עלינו בבגרותנו. אנטוניו שנולד בקוריאה ואומץ בארה"ב בגיל 3, נשוי לאישה אמריקאית ולה בת קטנה מנישואין קודמים שאיתה יש לו קשר מיוחד. למרות שבבסיסו הוא איש חם וטוב לב, יש לו רקע פילילי וגם היום קשור לגורמים שליליים.הניסיון של אנטוניו לעצב לעצמו חיים טובים יותר, חוטף מכה רצינית כשהוא נעצר על ידי שוטר שהוא גם במקרה בעלה לשעבר של אישתו. כעת הוא מועמד לגירוש וצריך להתמודד עם המצב החדש מבחינה רגשית וגם כספית. אישה ממוצא וייאטנמי שהיא גם חולה סופנית, מכניסה אותו אל חייה ונותנת לו השראה ותובנות חכמות. ציון 7.5. | Monat vor 0 Menschen mag |
|
| 1986 לחובבים הנואריים, סרט מעניין וקו עלילה מרתק אבל כזה 'הארדקור' טיפוסי ואני לא יודע למה למרות שהוא ברמה גבוהה ואולי אחד הכי מומלצים בסוגת הז'אנר קל, הייתי ממליץ בהחלט אם מדובר על צפייה אחת,
תמיד אמרתי שיש משהו פרימיטיבי בלאנג ובכל זאת הוא עשה בית ספר להרבה אמריקאיים או כאלה שחלקם הפכו לבי מוביז ככל שהזמן חלף הוא ידע הכי טוב לבחור וללהק מלבד הצילום האיכותי וכל התוספות, או קארמות שמתהפכות כמו כאן,
אם שווה? אז הרבה יותר משווה צפייה בודדה על פי דרישותיו וחוקיו הלא כתובים של הפילם נואר, זה כן אחד המעניינים אם כל זה שהופתעתי ממה שקיבלתי בסרט הזה לנוכח הקאסט שחקנים. | Monat vor 0 Menschen mag |
|
| 1986 זו דוגמא די מופתית לאיך לא לבייש פירמה ולאחר כל כך הרבה שנים שחלק יגידו שהקולנוע התקדם או חלק יוסיפו שנהרס ואחרי הרבה גרסאות, ויזואלית הסרט הזה בוודאי נמצא שם וראיתי את המקור שכמו שהוזכר, מראשית שנות ה-30' המצויין, מה שמשעשע שיש גם מאוסים שאומרים שזה עניין של אם אני חושב שסרט משנות ה-30' הפרה היסטוריות הוא סרט מצויין ואפילו טענו שאני "מושפע"...
אם כבר להגיע להנחות כאלה אז הרי שכל העולם עומד על השפעות שאחרים הלכו והשתפרו בזכות כאלה שנקדימו אותם או שאבו השראות ובקולנוע זה גם תמיד יישמע לי כל כך נאיבי ובן אדם שעדיין חושב כך, לעולם לא קורא את המפה ורק בגלל אותה תפיסה מזלזלת שנקבעה מראש...אז אני טוען אם אתה לא מושפע לטובה, אתה בטח מוזנח, לא יסודי ומפוזר, אבל בלי שום קשר לקודמי או לביקורת שלו, זו דוגמא לכאלה שאף פעם לא לומדים או לא מקשיבים
מומלץ ובהחלט הפעם חד וחלק אני גם אומר שזה אחד הסרטים הטובים והמוצלחים ביותר שיצאו מנטפליקס. בעיניי בטוח מכל מה שראיתי. | Monat vor 0 Menschen mag |
|
|
יש כאן בליל של אמירות מקושקשות, ארוזות בתור סאטירה מתחכמת על עולם הקהילה האקדמית ועל מוסד הנישואין, תרבות הצריכה האמריקאית והפחד ממוות. הכל ארוז ומוגש בבימוי מחוצף ומתחכם ובאמת שקשה לעקוב אחרי הסאבטסקט, כי בכל רגע נתון הסרט מזגזג לעוד טקסט מתנשא ומשמים.
ההתחלה שלו, כמעט לאורך חצי שעה של סרט, הולכת ומאבדת את אחיזתה בצופים ואז נכנס אפקט האקס דאוס מאכינה ואירוע מכונן מתרחש ובדיוק כאשר נדמה שהרכבת הזו חוזרת לפסים שלה, היא שוב מתדרדרת למחוזות האבסורד והגרוטסקה ושומטת את הקרקע מתחת להבנתם של הצופים.
קשה להתחבר לסרט שכל כולו חשיבות עצמית ואמירות פומפוזיות ובשפה שמרחיקה את הצופים, עם גיבורים שלא מצליחים לרתק ולעניין אפילו לרגע. כנראה שאדם דרייבר וגרטה גרוויג (במאית ביום יום ובת זוגו של באומבך מזה קצת יותר מעשור) עושים עבודה טובה, כי הם משכנעים בתפקידים המעצבנים שלהם.
מעבר לצמד הזה תוכלו למצוא גם את דון צ'ידל בתפקיד קטן ופטפטן ועוד כמה ילדים שישכנעו או לפחות ינסו לשכנע אתכם שהם אמיתיים בדרך כזו או אחרת. זה לא עובד, כמעט באף שלב וקשה למצוא את עצמך מעורב בסרט שמדחיק את עצמו לדעת ואת צופיו מכל נתח עלילתי, שמתובל בטקסטים איומים, נוראיים ומתנשאים - כבר אמרתי?
היו לי ציפיות. הן נגוזו ונמוגו כמעט עם תחילתו של הסרט וכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי למצוא את עצמי מושקע בתוכן של הסרט עצמו יותר מאשר הייתי מושקע בבדיקה מתמדת מתי תגיע לסופה הפארסה הזו, שמבוימת עם הרבה חן, אבל מבוצעת ברישול ובריחוק ענק מקהל הצופים.
הדעות בנוגע אליו היו חלוקות, אבל הפרגונים לא הרקיעו שחקים ובעיקר נרשמו עבורו המון נחירות בוז, כמצופה מסרט שמנסה בעיקר לרצות את יוצריו, כאשר הוא מתבסס על ספר של דון דלילו משנת 1985, שאותו מן הסתם לא קראתי ולבטח לא אנסה עכשיו.
על אחריותכם בלבד. שעמומון מתיש ומתסכל, שנכנס לרשימות העצובות של נטפליקס וניסיונותיהם להיות רלוונטיים בתחרות הסטרימינג האינסופית, בה הם ימשיכו לרשום הפסדים... |  Monat vor 0 Menschen mag |
|
|
הבמאי המשובח, שהצליח בכמה הזדמנויות לנפץ חומות ולשבור סטיגמות, מוריד כמה הילוכים מהדרמות שלו והופך את עורו לבמאי של מותחן דרמטי, שלוקח כמה צעדים הצידה ומספר סיפור. את הסיפור הזה מספרת, בתחילה, קריינית, באיזה שהוא סוג של שבירת קיר ומשם הסיפור המרכזי מטלטל בעדינות, יש לציין ולומר, את הצופה, מצד לצד וקדימה ואחורה. יש כאן עומקים, סימבוליזם, מטאפורות ובעיקר חלוקה לאמונות עצמיות, אשר מסופרות לנו ולסובבים אותנו, דרך סיפורים, שכל אחד בוחר אם הוא מאמין בהם או מתנער מהם.
הדת והאמונה עולים על המוקד באופן שלא משתמע לשני פנים ומשם ולאחר דיון ציבורי על אמונה עיוורת, לליו לוקח את תפקיד המשקיף ופשוט מבצע מחקר אנתרופולוגי על הדמויות המרכזיות של הסרט. כל אחד מאמין במשהו אחר ומבין משהו אחר בנוגע לאלו שמולו ואף אחד מהם לא צריך להיות נכון או לא נכון. המסר והשורה התחתונה והבולטת מועכים את הלב ומפצים על לא מעט רגעים, במסגרתם סבלנות הייתה דרושה בשביל לצלוח את הסרט הזה. המצלמה, הכוונות שלה ושל הבמאי, התסריט המעובד לסיפורה של אמה דונהיו (הסופרת שכתבה את "החדר", שהפך לסרט משובח) עושים שירות נהדר לכמה חזיתות ובאמת מצליחים לדלג מעל מהמורות ומכשולים זמניים ותקופתיים.
אירלנד של המאה ה-19 ולאחר הרעב הגדול, היא התפאורה ובמסגרתה אחות רחמנייה מאנגליה מגיעה בשביל להשגיח על נערה צעירה, בת 11, שעושה רושם כי היא ניזונה ממים ומאוויר והיא חשה בטוב ונראית רעננה. אנשי הכפר מצמידים לה כבר תארי קדושה ומושחים אותה למשהו שהם רוצים להאמין בו, האחות רואה דרך האמונה העיוורת שלהם ומנסה להוכיח אחרת, לאחר שהות לצד הילדה, אבל לא מספרת לאף אחד, שקצת לפני השינה שלה, היא מקיימת טקסים משלה, שלא קשורים לדת, אבל מאוד מזכירים אותה.
הסרט כמעט מתאייד לו, בלא מעט משלביו, אבל בכל פעם יש תמונה, סצנה, שוט או כל דרך אחרת של הבמאי לערב את הצופים בחזרה בסיפור שלו ולקשור אותם רגשית, עד שמגיע הזמן להיפרד ולחזור לתור בספריות אחרי ריגוש אחר - זול יותר ותלוש הרבה יותר מהמציאות. לליו טווה קצת יותר משעה וחצי של אומנות, שמרגישות הרבה יותר, בגלל הקצב. לא תמיד זה מתאים לכל סוגי הקהל, אבל מדובר בסרט עמוק, מפעים ובאמת יוצא מן הכלל, שקשה לסכם אותו בתקציר, שלא באמת מספר עליו את מי הוא ומה הוא רוצה לומר.
לא מעט רגעים מאתגרים, שכמעט מאבדים את הריכוז והקשירה לסרט, מתמסמסים להם אל מול עוצמות של תסריט, בימוי נפלא ותצוגה מופתית של פיו, שבהחלט יכולה לראות את עצמה מקופחת, אם לפחות לא תקבל מועמדות על הסרט הזה. 7.5 עם נטייה ל-8 ובאמת סרט, שגם אם הוא לא לכל אחד, מי שיתחבר אליו, יתוגמל היטב בתום החוויה הזו. | 2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
| | אבי-גיל (Gast) סרט מופלא, חכם, אנושי, מענג ומרגש. |  2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
מי שלא קרא את הספר (אני וכנראה שזה לא ישתנה, למרות ש-Never Say Never) מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת (1928) או צפה בסרט (וזה, באופן אישי, ככל הנראה ישתנה בקרוב), שבוים על בסיסו של הספר (1930) או בזה שהגיע כמעט חמישים שנים לאחריו (בשנת 1979), הולך לקבל את החוויה המלאה, העדכנית והמאוד רלוונטית (עדיין) לימינו אנו, במסגרתם מלחמה מתרוצצת לה במזרח אירופה ומחרחרת בעוד כל מיני אזורים שאנחנו מכירים ככה, לא רע.
שימו בצד את הסיפור של הסרט והספר. שמתם? יופי. הוא מכיל פשוט את מיטב האלמנטים, להם נזקק סרט מלחמה בכדי להתבלט ולהצליח - הוא סרט אנטי מלחמתי, שמדגיש את הפערים המתסכלים בין שדה הקרב לשולחן ארוחת הצהריים והסיגריות של המפקדים הרמים, המשופמים והמנותקים כל כך מפקודיהם. הוא לוקח לקיצון גם את הדיונים והמשא ומתן העקר, שמאלץ מיליוני חיילים לשים את נפשם בכפם, פעם אחר פעם וללא תקווה. הוא סרט שפשוט שם לנו בפרצוף, בפעם המי יודע כמה ובאופן הכי ברור, מדויק וישיר את מקבלי ההחלטות מול אלו שההחלטות מוחלות עליהם באופן הכי קשה וישיר.
מדובר בסרט אשר מתאר את זוועות המלחמה באופן הכי בוטה שאפשר וגם בכזה המישיר מבט אל עבר אלו שזקוקים לו, בכדי לנסות ולהבהיר לנו, הצופים, כמה מלחמה היא חרא מלוכלך ומטונף. המסלול של הגיבור הראשי עובר בבוץ, בדם, בפצעים שותתים ובהסתפקות במינימום, בשביל להשיג עוד יותר מינימום, אשר מסתכמים בכמה מאות מטרים, לאורך ארבע שנים מתישות של מלחמה בלתי נגמרת. זוועות מלחמת העולם הראשונה, האנושיות של החיילים הגרמנים מול איבוד האנושיות של כל החיילים בכלל, מהווים תמונת מראה לכל מנהיג או חייל באשר הוא. אי אפשר להישאר אדיש לתכנים שיש לסרט להציע ואי אפשר לקחת צד, חוץ מצד הומני, סלחני ופייסני.
הסרט לוקח את הצופים למסע עם פול, חייל צעיר, שבהתלהבות רבה מתגייס לשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה. הוא מוסת בקלות על ידי המרצים בכיתתו ועד מהרה וכאשר הוא מגיע לשוחה הראשונה, הוא מבין את גודל הטעות שביצע ומצטער על כל מילימטר של חתימה מזויפת, אשר ביצע בשביל לדלג על אישור הוריו. הסרט הזה הוא קול שופר גרמני, אשר בפעם הראשונה מספר את הסיפור בשפת המקור ובניגוד גמור לשני הסרטים הקודמים. כל סצנה וכל סיקוונס הם פשוט אייקוניים, אי אפשר שלא להיסחף עם הצילום המהפנט ופס הקול, עוכר השלווה, שנשמע כאילו נתלש מסרט אימה מתוחכם וחדשני.
כל כך הרבה מילים נשפכו על אחד מסרטי המלחמה הטובים של שנות האלפיים וכל מילה טובה שנבזקה עליו פשוט מגיעה לו. יצירת מופת מחושבת ומאתגרת, שההנגדה הפשוטה שלה, בין השפע של הקצינים לביצות וההרג של בשר התותחים הפשוט, היא אחד מהסמלים של הסרט וסמלי המלחמה והמלחמות כולן. פשוט ככל שזה יישמע ועדיין, אנחנו עשויים להיות בפתחה של מלחמת עולם שלישית, שכאילו מתעלמת מכל לקחי העבר וככל הנראה הסרט הזה לא יוצא בעיתוי טוב יותר מאשר העיתוי הנוכחי.
מדובר באחד הסרטים הטובים של נטפליקס אי פעם ובזוכה וודאי בקטגוריית הסרט הזר ובכזה שאמור להילחם עם שפילברג על הבכורה של פרס האוסקר המרכזי, אם יש צדק הוליוודי עבור סרטים מסוגו. בשנת אוסקר של שפילברג, הוא כאמור עשוי להפסיד אותו (או בדיוק להפך) באופן כל כך סמלי, לאחד מהסרטים מאותה סוגה, אשר זיכתה את הבמאי המעוטר והמהולל, לאחד מפרסי האוסקר המרובים שלו. ככל הנראה תתקשו לתפוס את הסרט הזה בקולנוע, למרות שהייתה לו ריצה קצרצרה שם, אבל בלית ברירה אפשר להשתמש בתחליף הטלוויזיוני, על המסך הגדול ביותר ועם הרמקולים הרועשים ביותר, על מנת לקבל איזה שהוא שבב מהחוויה המלאה, שאותה מוכרחים לחוות באולם הקולנוע הגדול ביותר והקרוב לבית. לא חובה קרוב, אבל כן חובה; גדול. |  2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
מילה קוניס הנהדרת מגלמת את תפקידה של אני פנאלי, שעומדת להינשא לחתיך מצליח ממשפחה עשירה. הרגעים הראשונים של הסרט נראים כמו שלמות של גלויות כריסמס וככל שהדקות נוקפות, האסימונים מתחילים ליפול ומבינים שלא הכל מחווט היטב בראשה של הנרייטורית, שהיא גם הגיבורה הראשית. היא מתקשה להתגבר על טראומת תיכון שלה ומנסה להדחיק ולפצות, תוך כדי תנועה, עמוק אל תוך שנות השלושים שלה.
בשביל לא לספיילר ולהיכנס לפרטי פרטים, אפשר לומר שהורים יישבו לא רגועים במהלך הסרט. הוא סובל לא מעט מרגעים תיאטרליים ולא תמיד אמינים, אבל אפשר להכתיר את אותם רגעים בתור אריזה לתוכן שפוגע בול, בבטן הרכה ובשאר האיברים הפנימיים, בעיקר בלב. יש שם, מעבר לרגעים מזעזעים, לא מעט אירועים, אשר שמים את הצופה בתור אחד המושבעים ובתור בן אדם, שמנסה לחשוב איך הוא היה נוהג ומרגיש, אם היה בנעליה או בנעליים של אחרים.
מעורר דיון ומחשבה וזורק לשנת 2015, קצת לפני #MeToo ומדובר בשנה שעוד נאבקה על הידיעה וההכרה. קוניס מגלמת אישה חזקה מאוד, שגם אם היא מחביאה חולשות מאחורי כוח, היא משדרת את החלקים החזקים הרבה יותר טוב מהפגיעים. קוני בריטון, לצידה, בתפקיד עלוב למדי וגם פין וויטרוק, שפשוט קשה לצפות בפניו מבלי לרצות לעקור איזו עין או לתלוש איזו אוזן. מעבר לשני אלו תוכלו למצוא את סקוט מקניירי בתפקיד קטנטן ולא רע, אבל כולם הם משניים בהצגה הראשית של קוניס המצוינת שבאמת סוחפת, למרות מגרעות ובזכות לא מעט מעלות שלה ושל תוכן הסרט.
תאהבו או לא תאהבו, תקראו את הביקורות השליליות המועטות או תעופו על הגל החיובי, זה סרט שבאמת צריך לראות בימינו. הוא מחלחל היטב ולא עוזב, גם שעות לאחר הצפייה בו. הוא זמין בנטפליקס. רוצו לצפות.. | 2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
כריס המסוורת' - ת'ור בשבילכם, מגלם מדען מגלומן ועשיר, שיש לו עסק פרטי-ציבורי על אי מרוחק מכל מקום ובאי הפסטורלי, בעל הסביבה החלומית מסביב (שמי מאיתנו לא היה רוצה לגור בבידוד שכזה), מסתתר לו בית כלא מסוגנן ומודרני, במסגרתו אסירים, אשר ביצעו פשעים בעיקר נגד עצמם (או לפחות שניים מהם, המוצגים לנו) מקבלים מינונים מדוקדקים של חומר פעיל, אשר גורם להם להיות...ובכן הכל. הם צוחקים, מצייתים, מתבאסים ומקיימים יחסי מין, על פי צליל החליל הרדיופוני של המפעיל שלהם. הוא מנסה לראות איך התגובות שלהם מתאימות להערכות שלו והם? הם נהנים וסובלים בו זמנית.
מצד אחד הם לא בכלא הרגיל, עם אוכלוסיית הפושעים הרגילה והם די נהנים מתנאים אפילו טובים יותר מבחייהם הרגילים, אך בד בבד הם גם נאלצים להיות קופיפים צייתנים, שכמעט מחויבים להסכים שיזריקו להם ויפרישו להם את החומר שיגרום למפעיל שלהם להסתכל, להתרשם ולרשום הערות בנוגע להצלחת הניסויים שלו עליהם. אחד כזה, המגולם על ידי מיילס טלר הנהדר, מתחיל לאתגר את המפעיל ומתחיל לחשוד שמשום מה, האיש שמדרבן אותו, במילים נעימות, לבצע כל מיני בדיקות וניסויים אינו בעל לב טהור ולא באמת מנסה לשנות את האנושות או לרתום את האסירים בשביל אותה המטרה.
מה שמתקבל בסופו של דבר הוא סרט שלא מצליח לחרוג מגבולות הז'אנר הפנטסטי-דיסטופי שלו ושני הכוכבים שלו מתבזבזים באופן די נפשע. אין כאן שום בשורה מעבר לזו שנטפליקס הצליחה למלא ולסתום עוד חור בספרייה ההולכת ומתפקעת שלהם עם עוד כלום, בעוד סרטים איכותיים מתאמצים וטובעים להם, לעיתים, במעט מאוד הכרה ומעט מדי רעש וצלצולים כמו אלו שענקית הסטרימינג מייצרת מכל תוכן בינוני להחריד שלה.
הבמאי הוא ג'וזף קוסינסקי, שהצליח מעל ומעבר למשוער עם סרט ההמשך שלו ל'אהבה בשחקים' ('אהבה בשחקים - מאווריק'; עם אותו מיילס טלר) והוא מנסה את כוחו בחומר קצת שונה ממה שהפגיז בקולנוע לפני מספר חודשים ומקביל הוציא את הסרט הנחמד והלא מזיק הזה, אך גם לא מרעיש ויוצא מן הכלל.
אפשר לראות אותו, אבל הוא יותיר תסכול, בעיקר ועוד הרבה כלום, שמאפיין, כאמור, את התכנים שמוציאה ענקית הסטרימינג הזו, מבלי לרשום הישג מסוים מעבר לכמות צופים שככל הנראה יצפו בו, בגלל הכוכב הראשי שלו, שבוודאות יודע לספק גם הופעות טובות ומשכנעות הרבה יותר מזו.
עוד פרק בינוני של נטפליקס, שטובעת כבר בכאלו ולא נראה שזה מעניין אותה - כי.......כסף, אתם יודעים. | 2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
הסרט הזה הוא באמת קצת מכל דבר - הוא מתחיל בתור דרמת מלחמה, עם מסרים א-פוליטיים ושל שלום ורצון לחיות בשקט, הוא ממשיך בתור סרט הישרדות ומסע הירואי ומסתיים אי שם, במחוזות דרמת הספורט ובכל כולו הוא פשוט מספר סיפור יוצא דופן, של צמד נשים יוצאות דופן, שפשוט אי אפשר להתעלם מהן ולא להעריץ אותן. השורה התחתונה שלו מפוצצת קצת לכולנו את המציאות בפנים, בכל הנוגע לפליטים ברחבי העולם ופליטים ממדינה שכנה, בפרט.
תסיימו את הסרט ולכו לערך שלו בויקפדיה ולכתבות נוספות, בשביל לקרוא את הסיפור המלא, שמורחב בכמה שורות, בסופו של הסרט. נשים שפשוט היוו השראה וסרט שעשוי היטב ומספיק טוב בשביל ללחוץ על כל המקומות הנכונים. בעיה מרכזית בו והיא כזו שקשה להתעלם ממנה, מעבר לכך שהוא לא מצליח לשבור חומות, בכל הנוגע לרגש המתפרץ ממנו (הוא די סינתטי, לא יעזור כלום) ואי אפשר שלא לקשור את זה לעובדה שגם אם חלק לא קטן ממנו הוא בערבית, יש שם יותר מדי שיחות לא ברורות ולא מוסברות, בעלילה, שהשיח מתבצע באנגלית.
אלמנט שפשוט מוריד מהאמינות שלו ומהחיבור אליו ונותן לו קצת טעם תפל, ביחס לסיפור המדהים שהוא מביא איתו. חסרה בו קצת אותנטיות, אבל באמת שלא נתתי לשום דבר מהדברים הללו לפגוע בחוויה האישית שלי מהסרט, כי יש כאן סיפור ענק. סיפור מרתק ומרגש, במידת מה וכזה שפשוט שוטח ומסובב מראה עכורה מאוד לפנים של כל מי שצופה בו. משחק סביר של השחקניות הראשיות שלו ושל שניים יותר מוכרים, שהיו בתפקידי משנה: מתיאס שווייגהופר (וברור שעשיתי קופי-פייסט מהגוגל, עם השם הנוראי הזה), שמצליח לפרוץ, בינתיים, רק בנטפליקס (אחרי שהיה בצמד סרטי "צבא ה..." שלהם) וגם עלי סולימן, שהוא פרצוף מוכר מלא מעט סרטים (וגם דומה ליוסי גבני).
מומלץ, חשוב ומעורר מחשבה. בימוי סביר לחלוטין, אבל לא עילוי וגם תסריט מקרטע, אבל באמת שהסיפור האמיתי, בהשראתו נוצר הסרט, מתעלה מעל הכל ומנצח. בדיוק כמו צמד הגיבורות שלו. | 2 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
הזרימה של הסרט עדיין קולחת, כחלק מהקונספט של סרטי וסדרות שרלוק הולמס, הטון קצת יותר מבודח ופחות רציני וניכר כי כל השחקנים הגיעו בשביל לכייף ולהריץ עוד יצירה, שתהפוך להיות חלק מהמשפחה ההולכת ומתחדשת של סרטי הבלשות והמתח מסדרת סרטים חדשה, אשר הבסיס שלה הוא אנולה, אבל במקביל ובניגוד לסרט הקודם, גם שרלוק מקבל קצת יותר פוקוס ותפקידו מתנפח, בכדי להפוך להיות מעין יקום קולנועי - נטפליקסי חדש, שמקבל את המקום שלו מעבר לגימיק של סרטי נשים עצמאיות, אשר לא צריכות את כוחם של הגברים.
הפעם גם נכנסת לתמונה מחאת נערות הגפרורים, על מנת לתת קונטקסט היסטורי לסרט ומשנה תוקף להעצמה הנשית, שדווקא פחות נדחפת בסיפור הנוכחי, אחרי שעשתה כן בפעם הקודמת ואותה מחאה וסיפור משתלבים בתוך סיפור חקירתה של אנולה וגם מעניקים קצת טעימה היסטורית וחשובה לסרט שבעיקר אוהב להתבסס על בדיה ולוקח כיוונים שונים לחלוטין מכל סרט המבוסס על אירועים אמיתיים.
הנרי קאוויל חוזר בתור שרלוק, דיוויד ת'יוליס מצטרף לקאסט בתפקיד טיפוסי שלו ואפילו את הלנה בונהאם קרטר תמצאו בהבלחות קצרות. עם זאת, הסרט עדיין נשען, כצפוי, במרביתו על מילי בובי בראון שמנהלת שיחות מבודחות עם המצלמה ומנסה לתת את הפרשנות האישית שלה לכל סיטואציה אליה היא נקלעה, זה הופך להיות קצת יותר מדי מבודח, כיאה לסרט מהז'אנר, אבל לעיתים זה קצת מעיק.
בסך הכל מדובר בסרט לא רע, שעושה עבודה טובה בבידור קליל, על אף אורכו הבלתי סביר והנמרח. סרט לקהל יעד צעיר יותר, שינסה להכיר את שרלוק הולמס מזווית שונה ובעיקר בתור סגן לגיבורה הראשית הנשית. נחמד וכנראה יימשך לטרילוגיה, בין אם תרצו ותאהבו או לא. | 3 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
פין בסרט הבכורה שלו (עד אז היה בעיקר יוצר של סרטים קצרים) ובייקון, לא בתפקידה הקולנועי הראשון, עם תפקיד ראשון גדול וראוי להיזכר. השניים עובדים היטב על משהו שכבר עבדו רבים וטובים מהם לפניהם. הבמאי עושה עבודה נפלאה ביצירת מותחן אימה מערער, בעודו משתמש בערימות של אלמנטים מוכרים מסרטי אימה מצוינים ואילו בייקון? היא כובשת את המסך עם תפקיד מצוין והופעה אמינה, אשר גורמת לצופים לא פעם לתהות האם מדובר באדם שסובל מפסיכוזה סכיזופרנית או שיש ישות אמיתית, הרודפת אותה - עד הרגע האחרון מושכים השניים את הצופים וגם אחריו אי אפשר שלא לתהות...
בייקון מגלמת פסיכיאטרית בבית חולים, אשר פוגשת מטופלת חדשה, המתלוננת שהיא רואה dead people, כלומר....היא רואה Smiling people כל הזמן מולה, בחוסר היגיון ועם קול קטן, שגדל, בראש ואומר לה שהיא עומדת למות. אחרי שהיא מתאבדת עם חיוך ענק וכמו במיטב סרטי האימה, במסגרתם הגיבור או הגיבורה נחשפים למשהו שהוא חלק מפעולת שרשרת, גם רוז (בייקון) מוצאת את עצמה רואה אנשים מחייכים ומאבדת את זה לחלוטין, בשלבים מהירים וחסרי אחיזה במציאות.
הסרט מתנהל כמעט באופן מדויק על פי חוקי הז'אנר ותת הז'אנר של סוג סרטי האימה, אליו הוא משתייך והכל נעשה היטב, בצורה אמינה ומקריפה. קטעי הבהלות, שעשויים להיחשב בתור זולים, בחלק מהסרטים, מקבלים כאן משנה תוקף אמין, המוזיקה ופס הקול של הסרט וגם התנהלותו - כל אלו פשוט מתבצעים היטב ובאופן שלא מותיר אף אחד אדיש להתפתחות העלילתית של הסרט.
את בייקון הצעירה מלווים עוד שניים, בתפקידים קטנים, אבל משמעותיים וטובים - ג'סי ט. אשר (A-Train של The Boys, בלי החליפה הצבעונית והתסביך הגזעי-נפשי) בתפקיד הבעל המבוהל וקאל פאן (מצמד סרטי "הרולד וקומאר") בתפקיד הקולגה המבוהל לא פחות. קייל גלנר, שעשה קאמבק בסרט "הצעקה" האחרון, הוא שחקן לא צעיר, אבל כזה שהיו תקוות ממנו בעבר ובסרט הזה הוא מקיים היטב, בתפקיד לא רע בכלל.
סרט אימה יעיל, אפקטיבי וכזה שלא מנסה לאתגר את חוקי הז'אנר ומוכיח שלפעמים אם אי אפשר אחרת, אפשר אותו הדבר וגם טוב לא פחות מכל הסרטים הדומים, שהיו להיט אי שם בתחילת שנות האלפיים. מי שאוהב ומעריך סרטי אימה, בטוח יתחבר. | 3 Monate vor 0 Menschen mag |
|
|
שני חברים, שהאחד מהם התבגר ונהיה עקר בית, בעוד השני נותר פרוע וחסר מעצורים, גם כאשר הוא מתחיל להסתכל ממש מקרוב על גיל 50. המיושב מול המחופף והם הולכים להיפגש לשבוע של פורענות, שהאחד יתרופף בזכות השני ואילו השני...הוא יקבל פרספקטיבה, יבין ויסיק מסקנות לקראת סופו של הסרט.
הומור קקי-פיפי וצב אחד כוכב. קווין הארט ממשיך עם הקטע שלו וגם מארק וולברג בצד הזה שלו, שהוא עושה קומדיה. אין הפתעות מיוחדות בכל הנוגע לכיוון אליו הסרט הזה מנווט את עצמו ואין כאן שום דבר חדש ויוצא דופן. סרט חברים שמשתוללים על עצמם ועל החיים שלהם בלי ערך מוסף. קומדיית שירותים נהדרת ומצחיקה, שלא תזכרו אחרי רגע.
בתור אחד שאוהב את השניים ובייחוד את מארק וולברג וכמובן בדיחות שירותים נמוכות, לא יכול לומר שסבלתי. אפילו להפך. היו רגעים של זהב קומי טהור, נמוך ככל שיהיה...היה כיף. מטומטם, אבל כיף...
| 3 Monate vor 0 Menschen mag |
|
| |
| |
